אֲנִי מַרְאָה שֶׁל עַצְמִי, שֶׁבְּעַצְמִי רוֹאָה בָּאֲנָשִׁים הֲכִי קְרוֹבִים אֶת עַצְמִי.
הִתְכַּחַשְׁתִּי לְמִי שֶׁאֲנִי לְעַצְמִי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים, וְהִמְשַׁכְתִּי אֶת חַיַּי כַּאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי אֶת עַצְמִי בְּעַצְמִי בַּצַּד, וְאָמַרְתִּי: עַצְמִי הוּא לֹא כָּעֵת הָעִנְיָן. וְהִמְשַׁכְתִּי אֶת חַיַּי.
וְהִנֵּה יוֹם מִן הַיָּמִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא מַתְאִים לִי וְלֹא מַתְאִים לַאֲחֵרִים שֶׁפָּגַשְׁתִּי, אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת וּמַכִּירָה אֶת עַצְמִי.
אָז הָרִאשׁוֹן שֶׁהִגִּיעַ זֶה הָיָה בְּנִי. וְלַמְרוֹת שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ שֵׁם, כֻּלָּם קוֹרְאִים לוֹ עַצְמִי. לְהַזְכִּיר לִי עַד כַּמָּה הוּא דּוֹמֶה לִי, לְעַצְמִי. וְכָל מָה שֶׁהָיִיתִי מְעִירָה לוֹ, הוּא הָיָה עוֹנֶה: אִמָּא, אֲנִי מַרְאָה שֶׁל עַצְמֵךְ. אָז תָּבוֹאִי בִּטְעָנוֹת, אִמָּא, רַק לַמַּרְאָה שֶׁרָאִית וְאָמַרְתְּ: זֶה לֹא עַצְמִי. זֶה רַק תַּעַצְמִי אֶת עֵינַיִךְ כְּדֵי לֹא לְהַבִּיט בְּעַצְמֵךְ, בְּמָה שֶׁנִּסְתָּר וּמִתְרַחֵק בְּחֹסֶר הַפִּיּוּס שֶׁל הַשָּׁנִים מוּל מָה שֶׁרָצִית, מוּל מָה שֶׁקּוֹרֶה.
וְהִמְשַׁכְתִּי, וּבְכָל יוֹם פָּגַשְׁתִּי אֶת עַצְמִי בַּאֲנָשִׁים, עַד שֶׁצָּעַקְתִּי: מַסְפִּיק עִם כָּל הַמַּרְאוֹת הַמַּרְאוֹת לִי אֶת עַצְמִי.
מַדּוּעַ קָשֶׁה לָנוּ לְהַבִּיט בָּרְאִי שֶׁל עַצְמֵנוּ? מַדּוּעַ מַעֲמִידִים לָנוּ אֶת הָרְאִי שֶׁל עַצְמֵנוּ דֶּרֶךְ אֲנָשִׁים? וּמַדּוּעַ קָשֶׁה לָנוּ בָּרְאִי דֶּרֶךְ אֲנָשִׁים לְקַבֵּל אֶת עַצְמֵנוּ?
מָה שֶׁנִּרְאֶה בָּרְאִי שֶׁלִּי כָּךְ יַעֲמֹד מִמּוּלִי, עַד שֶׁאֲנִי לֹא אֲשַׁבֵּר אֶת מָה שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְתַקֵּן יָבִיאוּ לִי בָּרְאִי אֶת הַדִּיּוּק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ לְתַקֵּן. לָכֵן עָדִיף לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, כָּל עוֹד הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁל הַתִּקּוּן הֵם בֵּינִי וּבֵין עַצְמִי, כִּי בְּוַדַּאי מִסְכֵּנִים הַיְּלָדִים שֶׁצְּרִיכִים לַעֲבֹר תִּקּוּן בִּרְאִי שֶׁל אָב וָאֵם בִּלְתִּי מְתֻקָּנִים. לָכֵן עָדִיף תָּמִיד לוֹמַר: צָרִיךְ לָגֶשֶׁת אֶל הָרְאִי וּבִתְפִלָּה לוֹמַר לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "מָה אֲנִי רוֹצָה? מָה אֲנִי צְרִיכָה לְתַקֵּן?".
רְאִי זֶה פְּנִימִיּוּת הָאָדָם שֶׁמַּקְרִינָה כְּלַפֵּי הַחוּץ, אָז אָסוּר שֶׁיִּהְיֶה לִי כַּעַס כְּלַפֵּי הַבּוֹרֵא, כִּי הוּא נָתַן אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת שֶׁמַּקְרִינָה מִמֶּנִּי.
אָז נוֹתְנִים לְכָל אָדָם אֶת הַכֹּחַ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי עִם עַצְמוֹ, וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח וְשׁוֹלְחִים לוֹ סִימָנִים, וּכְכָל שֶׁאָדָם רָחוֹק מֵעַצְמוֹ יִהְיוּ הַסִּימָנִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מוּחָשִׁיִּים כְּמַכּוֹת מֻפְלָאוֹת, לָכֵן צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר וְלוֹמַר בִּתְפִלָּה: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִנֵּה אֲנִי מִשְׁתַּנָּה וּמְשַׁנָּה אֶת הָרְאִי הַפְּנִימִי כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת, וְהָאֱמֶת זֶה דִּיּוּק לְהָבִין שֶׁהַכֹּל נַעֲשָׂה בִּשְׁבִיל הַשִּׁנּוּי בְּמִי שֶׁאֲנִי". אָמֵן וְאָמֵן.