נִצַּחְתִּי וַאֲנַצֵּחַ
לקט שיעורים |  יצחק ישראל שמרון

רָצוֹן וִיכֹלֶת

עַד הַיּוֹם הֶחֱזַקְתִּי בְּתוֹכִי כַּמָּה רְצוֹנוֹת, רְצוֹן הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לִשְׂרֹד אֶת הַחַיִּים, וּבִרְצוֹן הַחַיִּים יֵשׁ רָצוֹן שֶׁל הִתְקַיְּמוּת בְּאֵלּוּ הַחַיִּים. וְהַיּוֹם נֹאמַר: רָצוֹן מַחֲזִיק רָצוֹן. וְאִם נַבִּיט אֶל תּוֹךְ הָרָצוֹן הַפְּנִימִי נִמְצָא תְּשׁוּבָה, זֶה הִתְקַיְּמוּת וְקִיּוּם וּמְצִיאַת אוֹר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁמֵּאִיר וּמִתְגַּלֶּה מֵהַסְתָּרָה לְהַסְתָּרָה.
הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ. וּמַדּוּעַ הוּא מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ? כִּי הַגִּלּוּי שֶׁלּוֹ זֶה הַהִתְקַיְּמוּת שֶׁלָּנוּ. כְּשֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַבּוֹרֵא, אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַקִּיּוּם שֶׁבִּי, וּכְשֶׁמָּצָאתִי אֶת הַקִּיּוּם שֶׁבִּי, מָצָאתִי אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי.
הָרָצוֹן הוּא מִשְׁתַּנֶּה בְּהֶתְאֵם לַחַיִּים, לְמַדְרֵגוֹת שֶׁאָנוּ עוֹלִים, אֲבָל צָרִיךְ הַיּוֹם בְּיוֹתֵר לְהָבִין שֶׁהַקִּיּוּם שֶׁל הָרָצוֹן אוֹ הַלֵּב שֶׁל הָרָצוֹן זֶה הַיְּכֹלֶת, כִּי אֵין קִיּוּם לָרָצוֹן בְּלִי הַיְּכֹלֶת. אָז צָרִיךְ בְּכָל יוֹם לְהַחַיּוֹת אֶת הָרָצוֹן שֶׁזֶּה הַלֵּב. אֵיךְ? בֶּאֱמֶת וְלֹא בְּשֶׁקֶר.
לְהַחֲיוֹת אֶת הָרָצוֹן זֶה לוֹמַר בְּכָל בֹּקֶר: "נִצַּחְתִּי וַאֲנַצֵּחַ". נִצַּחְתִּי זֶה הַיְּכֹלֶת לוֹמַר לָרָצוֹן שֶׁעֲלִיָּה הִיא בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, וְרֻבֵּנוּ נֹאמַר: פָּחוֹת רוֹצִים בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן קַל לְהַגִּיד: זֶה קָשֶׁה לְהָבִיא אֶת הָרָצוֹן לְהִתְגַּלּוּת.
כַּאֲשֶׁר אָדָם מְסַיֵּם אֶת תִּקּוּנוֹ, מִסְתַּיֵּם הָרָצוֹן מִלְּהִתְקַיֵּם, אַךְ לִפְנֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ מִן הָעוֹלָם הוּא מַחֲזִיק רָצוֹן לְהִשָּׁאֵר וּמְבַקֵּשׁ זְמָן לְהִפָּרֵד. אַךְ צָרִיךְ לִלְמֹד כֵּיצַד לְהָבִיא כָּל אָדָם שֶׁיִּסְתַּכֵּל פְּנִימָה בִּפְנִימִיּוּתוֹ וְיֹאמַר לָרָצוֹן שֶׁלּוֹ: קָדִימָה. וְרָצוֹן צָרִיךְ זְרִיעָה, הֵרָיוֹן וְלֵדָה.
זְרִיעָה – מַהוּ הָרָצוֹן שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא לְהִתְגַּלּוּת? מָהֵם הַקְּשָׁיִים שֶׁעוֹמְדִים בַּדֶּרֶךְ?
הֵרָיוֹן – זֶה הַזְּמָן שֶׁאֲנִי מַקְדִּישׁ וְנוֹתֵן לַתַּהֲלִיךְ שֶׁהַהִתְעַבְּרוּת, שֶׁזֶּה הַיְּכֹלֶת, מְאִירָה עַד לַלֵּדָה. לֵדָה – זוֹהִי הִתְחַדְּשׁוּת.
אָסוּר לוֹמַר לָרָצוֹן: זֶה קָשֶׁה, זֶה רָחוֹק מֵהַשָּׂגָה, לְוַתֵּר, הִפְסַדְתִּי, צָרִיךְ לוֹמַר לָרָצוֹן דִּבְרֵי חַיּוּת, וְעָלֵינוּ לוֹמַר: רָצוֹן מֵבִיא הִזְדַּמְּנוּת לְכָל אָדָם שֶׁיִּמְצָא אֶת קִיּוּמוֹ וְאֶת אָשְׁרוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם. לִפְנֵי שֶׁהוֹלְכִים אֶל הָרָצוֹן צָרִיךְ לָבוֹא אֶל הַיְּכֹלֶת וְלִרְאוֹת שֶׁהִיא מוּכָנָה.
הַיְּכֹלֶת – אֲנִי מוּכָן לַעֲשׂוֹת תַּהֲלִיךְ חָדָשׁ בְּחַיַּי, וְהַיְּכֹלֶת מַעֲבִירָה הוֹרָאָה אֶל הָרָצוֹן. אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָבִיא הִתְגַּלּוּת. רָצוֹן וִיכֹלֶת זֶה גֶּבֶר וְאִשָּׁה, הֲפָכִים, כִּי הָרָצוֹן רוֹצֶה גָּבוֹהַ, מוּאָר, פְּנִימִי, עֶלְיוֹן, וְהַיְּכֹלֶת – מָה הֵם אוֹמְרִים? קָשֶׁה, וְצָרִיךְ בְּיוֹתֵר לִהְיוֹת בְּזֶה הַגַּשְׁמִיּוּת, אַךְ צָרִיךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַיְּכֹלֶת לְרוּחָנִיּוּת, וְאָז נֹאמַר: יְכֹלֶת מְכִינָה כְּלִי נָכוֹן לְרָצוֹן, אָמֵן וְאָמֵן!

חומות- חלק ד'
אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: תָּנוּחַ, מַגִּיעַ לְךָ לָנוּחַ. כִּי אֲנִי עָיֵף, עָיֵף מִלַּחֲשֹׁב. הִתְעַיַּפְתִּי מֵאוֹתָן הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלֹּא מְנִיחוֹת לִי. וְאָמַרְתִּי: אֲנִי לֹא רוֹצֶה יוֹתֵר עוֹד חוֹמוֹת מִסְּבִיבִי. לֹא רוֹצֶה עוֹד חוֹמוֹת שֶׁל דִמְיוֹן, וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמּוּנָחִים אוֹ מְסֻדָּרִים אֶצְלִי בַּמֹּחַ מִתְהַפְּכִים וּמִתְגַּלְגְּלִים. כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר, כִּי כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הֵן חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, וְתָמִיד הָיָה אֵיזֶשֶׁהוּ מַשֶּׁהוּ שֶׁהָיָה מְעַרְעֵר אֶת הַסֵּדֶר הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלִּי, וּמִיָּד כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הָיוּ מִתְהַפְּכִים בְּתוֹכִי. וְעַד שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי כֵּיצַד אֲנִי הוֹלֵךְ לְאִבּוּד, אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְגַּבֵּר עַל חוֹמַת הַשֵׂכֶל. רוֹצֶה לְהַפְסִיק לִשְׁאֹל אֶת עַצְמִי בַּמַּחֲשָׁבָה עַל מָה יִהְיֶה וְאֵיךְ יִהְיֶה. מִשֶׁפָּתַחְתִּי אֶת פְּנִימִיּוּתִי וְרָאִיתִי אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגַּלֶּה בְּכָל מַעֲשַׂי בַּנִּסִּים שֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ לִי, הִפְסַקְתִּי לְהִתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי עַצְמִי, הִתְחַלְתִּי לֶאֱהֹב כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא, כָּל מָה שֶׁבָּרָא הַבּוֹרֵא וְהֵאִיר מִסְּבִיבִי. נֶעֱמַדְתִּי מוּל חוֹמַת הַדִּמְיוֹן וְאָמַרְתִּי: אַתָּה מַפְסִיק מֵהַיּוֹם לַחֲשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי. וְאִם יַעֲלוּ לְךָ מַחֲשָׁבוֹת, תֹּאמַר: לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ תַּעֲנוּג גָּדוֹל שֶׁאֲנִי מְנַצֵּחַ אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת עַד מְאוֹד שֶׁבָּאוֹת לְהַפְחִיד אוֹתִי. כָּל מַחֲשָׁבָה אֲנִי יוֹצֵר מִיָּד בְּתוֹכִי מַחֲשָׁבָה חִיּוּבִית, מְעֵין בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. לֹא נוֹתֵן יוֹתֵר לְכָל הַחוֹמוֹת שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה לַהֲרֹס לִי אֶת הַשִׂמְחָה שֶׁבָּנִיתִי, שֶׁפָּתַחְתִּי אֶת הָרֶגֶשׁ וְהִתְחַלְתִּי לְהַרְגִּישׁ. וְאָמַרְתִּי: מֵהַיּוֹם לֹא תִּהְיֶה עוֹד חוֹמַת הַדִּמְיוֹן בְּתוֹכִי. אֲנִי לֹא מְדַמְיֵן עַד שֶׁאֲנִי לֹא רוֹאֶה. אֲנִי לֹא פּוֹעֵל עַד שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין. וְהַיּוֹם אֲנִי רוֹצֶה לַעֲמֹד מוּל אוֹתָן חוֹמוֹת שֶׁיִּסְּרוּ אוֹתִי וְלֹא נָתְנוּ לִי מְנוּחָה. חוֹמוֹת שֶׁל הַדִּמְיוֹן. כִּי הֵבַנְתִּי שֶׁכָּל הַחוֹמוֹת הֵן רַק בַּאֲחִיזַת עֵינַיִם, וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם חוֹמָה כְּלָל. הַכֹּחַ הַמְּדַמֶּה הוּא אַשְׁלָיָה וַאֲחִיזַת עֵינַיִם מַמָּשׁ. אָז אָמַרְתִּי: כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁיֵּשׁ לִי, אֲנִי מִיָּד מֵאִיר בָּהּ אוֹר וְהוֹפֵךְ אוֹתָהּ לְשֶׁפַע אֱלוֹקִי וְיוֹצֵר מַחֲשָׁבָה חִיּוּבִית. אֲנִי יוֹדֵעַ הַיּוֹם שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל אוֹתָן הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהַכֹּל תָּלוּי בָּאֱמוּנָה שֶׁלִּי עַד כַּמָּה אֲנִי חָזָק וְעַד כַּמָּה אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהָאוֹר הָאֱלוֹקִי מֵאִיר הַשְׁגָּחָה בְּדַרְכִּי. אָז שָׁלוֹם לְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁכָּעֵת נִמְצָאוֹת וּמְאִירוֹת שָׁלוֹם בְּתוֹכִי. וְאָמַרְתִּי: מַחֲשָׁבָה אַחַת אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁנִּצַּחְתִּי וַאֲנַצֵּחַ אֶת כָּל מָה שֶׁעָמַד וְחָסַם מֵהָאוֹר שֶׁל הָרָצוֹן לְהַצְלִיחַ וּלְהַגִּיעַ אֶל הַגְשָׁמָה וּמִמּוּשׁ עַצְמִי. הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, יֵשׁ בִּי מַחֲשָׁבָה טוֹבָה אָמֵן וְאָמֵן.