תְּפִלָּה מהלב
לקט שיעורים |  יצחק ישראל שמרון

תְּפִלָּה

לְכָל אָדָם וְאָדָם יֵשׁ בְּלִבּוֹ כַּמָּה תְּפִלּוֹת שֶׁמַּחֲזִיק בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי חַיָּיו. וְכָל אָדָם יוֹרֵד לָעוֹלָם בְּחֶזְקַת מַחֲזִיק תְּפִלָּה בְּלִבּוֹ. וְכָל אָדָם מְגַלֶּה תְּפִלָּתוֹ בִּשְׁעַת צָרָה, וְכָל אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁתְּפִלָּה הִיא נֶחָמָה.
וְכָל אִישׁ שׁוֹמֵעַ שֶׁתְּפִלָּה הִיא מַחֲזִיקָה כְּמִשְׁעֶנֶת אֶת אֵלּוּ רְצוֹנוֹתָיו בַּאֲשֶׁר הֵם מִתְגַּלִּים בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה.
וְשָׁאַלְתִּי: מָהֶם הַמַּרְכִּיבִים שֶׁאָנוּ מַרְכִּיבִים כַּחֲלָקִים הַבּוֹנִים תְּפִלָּה? מָהֶם הָאוֹרוֹת הַמְּאִירִים שֶׁמְּאִירִים תְּפִלָּה מִתּוֹךְ חַדְרֵי לִבִּי?
וְהַתְּפִלָּה זֶה קוֹל פְּנִימִי שֶׁרַק אֲנִי שׁוֹמֵעַ וְלֹא הָאֲחֵרִים.
תְּפִלָּה הִיא חֵלֶק מִתּוֹךְ מַחֲשָׁבָה שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב וְרוֹאֶה מְצִיאוּת שֶׁתָּאִיר אוֹרוֹת בְּדַרְכִּי.
תְּפִלָּה הִיא נְשִׁימָה, כִּי אֲנִי נוֹשֵׁם בְּתוֹכָהּ אֶת שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ.
תְּפִלָּה – יֵשׁ בָּהּ דְּמָעוֹת, כִּי הִיא מְנַקָּה מִתּוֹךְ חָלָל שֶׁבְּקִרְבִּי אֶת כָּל כְּאֵבַי וְזַעֲקָתִי.
תְּפִלָּה זֶה כֹּחַ שֶׁבְּכָל יוֹם אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר: אָנָּא פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם. וּלְכָל אָדָם יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁהוּא בּוֹנֶה. וְכָל תְּפִלָּה יֵשׁ בָּהּ אוֹרוֹת שֶׁמְּאִירִים. וְהָעִקָּר, נֹאמַר, בִּשְׁבִיל לְהִתְקָרֵב וּלְבַקֵּשׁ יוֹתֵר בִּשְׁבִיל עַצְמִי וּמֵעַצְמִי לַאֲחֵרִים.
וּתְפִלָּה, הַיּוֹם לָמַדְתִּי, מְסֻגֶּלֶת כְּשִׁיר פָּשׁוּט.
וּלְכָל אָדָם יֵשׁ כֹּחַ לְהוֹצִיא תְּפִלָּה בִּזְעָקָה, בְּבֶכִי, בְּשִׁירָה, בְּנִגּוּן וּבְ"אוֹי".
וְכָל אֶחָד בּוֹחֵר כֵּיצַד הוּא בּוֹנֶה וּמַרְכִּיב תְּפִלָּתוֹ הָעוֹלָה מַעְלָה מַעְלָה לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכָל הַתְּפִלּוֹת עוֹלוֹת כְּסֻלָּם מִתּוֹךְ הַמָּקוֹם שֶׁכָּל אָדָם הַיּוֹם יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה הוּא מִסְדְּרוֹן אָרֹךְ אֶל הָעוֹלָם הַבָּא. אָז בָּנִיתִי תְּפִלָּה, וְהָעִקָּר אָמַרְתִּי שֶׁתְּפִלָּה הִיא תְּרוּפָה לַנְּשָׁמָה. וְכָל אֶחָד יִמְצָא תְּרוּפָה בִּתְפִלָּתוֹ לְנַחֵם אֵבֶר מֵאֵבְרֵי גּוּפוֹ שֶׁבְּוַדַּאי חוֹלֶה, כִּי זָקוּק הוּא לִתְפִלָּה, גַּם שֶׁל אַחֵר.
וְשָׁמַעְתִּי: מָה שְׁלוֹמְךָ? אָז אָמַרְתִּי בִּתְפִלָּה שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר וְיָאִיר מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ בְּתוֹדָה, אָמֵן וְאָמֵן!
וּמִיָּד שָׁמַעְתִּי הַשָּׁבִים בְּדַרְכִּי אוֹמְרִים תְּפִלָּה, כִּי תְּפִלָּה זֶה זְמָן טוֹב לִגְאֻלָּה, כִּי כָּל אָדָם יוֹרֵד עִם כַּמָּה תְּפִלּוֹת שֶׁחֲבוּיוֹת בְּחַדְרֵי לִבּוֹ. וְכָל תְּפִלָּה מִתְגַּלָּה בְּכָל תַּהֲלִיךְ שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּחַיָּיו. וּבַשָּׁמַיִם אוֹמְרִים: תֵּצֵא נָא תְּפִלָּתוֹ לְעוֹרֵר הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַעְלָה, אָמֵן וְאָמֵן!
יָצָאתִי לְגַלּוֹת תְּפִלָּה כְּשִׁיר פָּשׁוּט, כְּנִגּוּן הַמִּתְנַגֵּן הַמְּיַחֵד בְּיִחוּד אֶת חַיַּי, אָמֵן וְאָמֵן!