הסתכלות פנימית
לקט שיעורים |  יצחק ישראל שמרון

הִזְדַּמְּנוּת רוּחָנִית
לְכָל בְּחִירָה שֶׁיֵּשׁ בַּחַיִּים יֵשׁ גַּם רָצוֹן, וְהָרָצוֹן גַּם הוּא זְמַנִּי, יֵשׁ לוֹ שֵׁם בָּעוֹלָם הָרוּחָנִי – נְכוֹנָה. וּבַנְּכוֹנָה אֲנִי נִמְצָא בְּשָׁלָב שֶׁבּוֹ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹהִי הַבְּחִירָה שֶׁלִּי, גַּם אִם הִיא מֻסְתֶּרֶת בְּהַסְתָּרוֹת שֶׁמְּגַּלִּים וּבָאִים בְּתַהֲלִיכֵי הַחַיִּים. אָז בַּנְּכוֹנָה אֲנִי עוֹמֵד וְאֵין בָּהּ זְמַנִּים. וּבַיּוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי מִתְחַבֵּר לָרָצוֹן בִּיְדִיעָה אֶל תַּהֲלִיךְ שֶׁל מְצִיאוּת וְהַכָּרָה רוּחָנִית, אֲנִי מְקַבֵּל הִזְדַּמְּנוּת שֶׁנִקְרֵאת הִסְתַּכְּלוּת, הִסְתַּכְּלוּת לְהַבִּיט וְלִרְאוֹת הָאִם הַנְּכוֹנָה נְכוֹנָה בַּעֲבוּרִי הַיּוֹם וּבְהֶתְאֵם לָרְצוֹנוֹת, לַמָּקוֹם, לַנְּשָׁמָה, לַשִּׂמְחָה וְלַהֶמְשֵׁךְ. נָכוֹן, נֹאמַר, רוּבֵּנוּ חַיִּים בְּתוֹךְ נְכוֹנָה בְּלִי הִסְתַּכְּלוּת. הִסְתַּכְּלוּת מְחַדֶּדֶת תַּהֲלִיךְ רוּחָנִי – הָאִם טוֹב לִי וּלְאָן אֲנִי מַמְשִׁיךְ, וּמַדּוּעַ דְּבָרִים חוֹזְרִים, מָה הַמֶּסֶר שֶׁבָּא בְּכָל יוֹם וְעוֹמֵד בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי רוֹצָה לְהִסָּגֵר וְלֹא לִפְתּוֹחַ וּלְקַבֵּל הִזְדַּמְּנוּת חֲדָשָׁה.
וְכַאֲשֶׁר הֵבַנְתִּי אֶת הַמְּצִיאוּת וְהִסְתַּכַּלְתִּי הֵיטֵב עַל אֵלּוּ הַחַיִּים – מִשָּׁמַיִם פּוֹתְחִים לִי דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה אֲשֶׁר נִקְרֵאת רְאִיָּה רוּחָנִית עֶלְיוֹנָה.
הָרְאִיָּה הִיא לִרְאוֹת וּמִיָּד לְהָבִין. הִיא שׁוֹנָה מֵהַהִסְתַּכְּלוּת, כִּי בָּרְאִיָּה מְגַלִּים וּפוֹתְחִים לִי דֶּרֶךְ אֶל הֶעָתִיד. אָז אֲנִי יָכוֹל הַיּוֹם לְהָבִין שֶׁשָּׁנִים חַיִּיתִי בִּנְכוֹנָה שֶׁלֹּא הָיְתָה נְכוֹנָה בַּעֲבוּרִי. כִּי בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הִסְתַּכַּלְתִּי הִסְתַּכְּלוּת פְּנִימִית, מִיָּד נִפְתְּחָה בְּגִלּוּי הַמַּרְאָה בָּרְאִיָּה שֶׁמַּרְאָה אֶת דַּרְכִּי. אָז בְּוַדַּאי נִרְאֶה שֶׁבָּאִים בְּדַרְכֵּנוּ וְשׁוֹאֲלִים: הָאִם טוֹב לִחְיוֹת רַק בַּנְּכוֹנָה בְּלִי הִסְתַּכְּלוּת, וְהָאִם נָכוֹן לִרְאוֹת רְאִיָּה רוּחָנִית אֶת חַיֵּינוּ. אָז לְכָל אָדָם יֵשׁ הִזְדַּמְּנוּת לְהִתְעוֹרֵר וְלוֹמַר: אֲנִי נָכוֹן לְשַׁנּוֹת אֶת חַיַּי, אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְחַבֵּר אֶל הִסְתַּכְּלוּת פְּנִימִית, מָה טוֹב לִי, וַאֲנִי רוֹאֶה בִּרְאִיָּה נְּכוֹנָה אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּי. אָז יֵשׁ הִזְדַּמְּנוּת לְהָבִין שֶׁכָּל הַחַיִּים מְגַלִּים הִזְדַּמְּנוּת אַחַת לְהַכִּיר מִקָּרוֹב אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. כִּי בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נִסְתַּכֵּל – נָבִין, וּבַיּוֹם שֶׁבּוֹ נָבִין – נְגַלֶּה שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁהֲכִי שָׂמֵחַ בַּנְּשָׁמָה זֶה גִּלּוּי הָאוֹר הָאֵינְסוֹפִי הָאֱלֹקִי.
אָז יֵשׁ לִי נְכוֹנָה מִמָּחָר לִרְאוֹת מָה נָכוֹן לִי וּמָה טוֹב לִי, וַאֲנִי רוֹאֶה בְּהִסְתַּכְּלוּת פְּנִימִית כֵּיצַד בָּרְאִיָּה הַסִּמָּנִים מוּאָרִים. בַּנְּכוֹנָה, בַּהִסְתַּכְּלוּת וּבָרְאִיָּה יֵשׁ הִזְדַּמְּנוּת לְהַכִּיר מֵחָדָשׁ וְנָכוֹן אֶת עַצְמִי. כָּל הַחַיִּים נִטְמְנוּ בְּזִכָּרוֹן אֶחָד – גִּלּוּי הָאוֹר הָאֱלֹקִי.